מדינה קטנה

למה אני אוהבת את ישראל כל כך? אני חושבת שיש כמה סיבות חשובות.

סיבה אחת: אני לא אוהבת מדינות גדולות עם הרבה אנשים.

בעיר שלי שאני נולדה, יש בערך שבעה מיליונים אנשים כמו בדיחה…

עם מישהו שואל לי שמאיפה אני' תמיד עונה שאני באה מעיר קטנה כמו ישראל.

בעיר הזאת לפעמים מרגישים שאף אחד לא חשוב. בסדר להעלם ואף אחד לא גואג.

שמעתי שבישראל כולם חברים ותמיד שמעתי המילה "כולנו". איזה מתוק

לאט לאט אני מבינה שזה לא בדיוק נכון. גם יש פה כל מיני אנשים ולא כל שווה.

גם יש המון אנשים טיפשים שהם חושבים שבחורות מאסיה מאוד מותקות וטיפשות,

לכן כדאי להתחתן איתן והם מנקות את הבית כל יום ומטפלות בכל אחד…

לפעמים אני שומעת שבחורות מאסיה נחמדות מאוד שהן לא מדברות אנגלית וא עברוית טוב

כך הן אף פעם לא להתווכח עם הבעלים שלהן

איזה עצב שהמון אנשים פה חושבים כך. אולי בגלל שהם גרים במדינה קטנה ולא יודעים המון על העולם?

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

החורף בא לירושלים

קמתי בבוקר. ראיתי את העננים האפורים בשמים. הרגשתי את קור באוויר.

חשבתי שבסוף החורף בא לירושלים. עיר תהיה 'סגורה' במשך החורף.

לא רוצים לעשות שום דבר ביום האפור. אם יש גשם, אז לא רוצים לצאת לחוץ.

בחורף אחרונה אני הייתי בירושלים. היה גשם כמעט בכל יום.

לא יכלתי לראות את שמים הכחולים. וגם היה הרבה דברים עצובים ש קרו בחורף.

לא יכולה לשכוח את כאבים בחורף כאן.

שוב הינה החורף. אולי יש משהו חדש?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

[שיעורי בית]מה אני חושבת על הסיפור הקצר "חיפוש קרובים"?

איפה אימא של אסתר? למה היא נםעה לדרום גרמניה בזמן המלחמה ו"לעשות סקי"? אני חושבת שהסיפור על אימא שלה הוא שקר לבן. מישהו שאמר לה שיקר לה כדי לשמור עליה, על אסתר הקטנה. הוא לא יכל לספר לה שאולי אימא שלה הלכה למחנה ההשמדה ולא חזרה הביתב לנצח. איזה עצב!

 אסתר הייתה קטנה כשאימא שלה עזבה. היא לא ידעה שום דבר על המלחמה, על השואה, ואולי לא זכרה את הפנים של אימא. היא יכלה לחיות לבד והתחבא למשפמחה אחרת כי היא הייתה קטנה. יש תמונה של אימא בתיק בסוף הסיפור?

לפני כמה חודשים הלכנו ליד ושם ביחד. לאט לאט ידענו שלמה ישראל נראה בודדה: במשך זמן המלחמה, אף אחד לא עזר ליהודים. היו הרבה שכנים, במקום חיילים גרמנים, שהרגו את יהודים באירופה. הם שהרגו היו שכנים, חברים, אנשים שעבדו באותו מקום עם היהודים. אני חושבת שזה עצוב יותר. יכולים להאבים באנשים אחרים בעתיד? לא.

 במוזיאון על השואה הסינית, מרוב סיפורים נראים את "מוות". אבל ביד ושם, יש משהו אחר: התקווה של חיים. מה שאנחנו יכולים ללמוד מהיסטוריה של השואה? לפחוד ולשנוא? או אולי לאהוב ולהתחזק? אני חושבת שדרך שנייה טובה וחכמה יותר. לא כדאי לזכור את השנא כל הזמן וגם לא כדאי לשכוח את הכאבים בעבר. גם לא כדאי להביא את אותם כאבים לעמים אחרים.

אני לא יהודיה אבל אני כל כך אוהבת את ישראל. לכן אני כאן. אני רוצה להבין את מדינה הזאת, את ישראלים, ולשמור על מדינה הקטנה. התאהבתי עם ישראל מייד אחרי שמיעה את שיר "התקווה" – "עוד לא אבדה תקותנו. התקווה בת שנות אלפים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

"אב" יבוא לישראל!! יש!!

אני שמחה ש"אב" יבוא לישראל בדצמבר מאמריקה~!!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

לפול

שלום "אב",

מה שלומך? מה שלום למאריאן?

אני מאושרת מאוד שתבוא לישראל בחודש הבא. לא ראיתי אותך במשך שנה. אני מתגעגעת אתכם כל כך. תודה רבה ששלחת לי את התמונות של הגינה שלך. יש המון פרחים בגינה בסתיו. איזה שמח~

קיבלתי את מכתב אליך. אני לא יודעת מה לומר עליו. אני חושבת שהרבה יהודים לא "מרגישים יהודי" בעולם. יש בעיה אבל זה לא חשוב. אולי אחרי הטיול לישראל ,תוכלו למצוא את התשובה.

גם אני פה לחפש את התשובה שלמה אני פה. חשבתי שידעתי את התשובה אבל היה לא נכון. אני חושבת שקשה יותר לך עכשיו: תטוס לישראל ולא מרגיש ש"תחזור הביתה". מה תרגיש בירושלים? מה לעשות "בבית שלך"?

אם אני עצובה ולבד, אני מסתכלת על האופק בירושלים. אוהבת את האופק. בערים אחרות שגרתי בעבר, לא יכלתי לראות את אופק. הערים תמיד גדולים עם רעש בלי סוף. המון מכוניות ברחובות והרבה אנשים רצים מפה לשם. גרתי בדירה קטנה ובישלתי ארוחה לבד. אני הייתה תמיד לבד. ככה אני אוהבת את ירושלים.

רואים את אופק ויודעים שאיפה אני .חושבים שהעולם קטנה. האופק הוא גבול של עולמי. מאז אני לא פוחדת.

אין לי פחד בירושלים. יש המון שקט בלב שלי .ויש גם עצב.

פעם אמרת שאני דומה לבת שלך. חשבתי שאם יש לך בת או בן, אולי אתם יכולים לטייל ביחד לירושלים, ללמוד עברית ביחד, ולחפש את התשובה ביחד: המשפחה היהודית.

אני לא יודעת איך לסיים את המכתב הזה. אולי לא צריכה לסיים.

נסיע טובה. שבת שלום.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

"גבולות שלנו יהיו עצי זית"

כמעט לא זוכרת שכמה פעמים עבדנו מהבית הזה שבדרך מכפר הסטודנטים לעיר עתיקה. תמיד היינו קורים המימרה על הקיר של המוזאון. "גבולות שלנו יהיו עצי זית." אז כבר התחלתי ללמוד עברית. אבל לא הייתה שמה לב. עכשיו יודעת כל מילה. כבר מאוחר.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

חלומות ופחדים

יש לי המון חלומות ופחדים על ישראל. רוצה כל כך לגור פה ולעבוד. אבל לא בטוחה אם יכולה להצליח פה. לפני שבוע אמא ואבא שאלו אותי אם הייתה עייפה אם רציתי לחזור הביתה. בטח לא רוצה לעזוב.

לפני חודש לא יכלתי לקבל כרטיס סטודנט לאוטובוס כי אני לא ישראלי. חברה שלי באוניברסיטה, שבאה מאירופה, הלכה לחברת פלפון. שם אנשים סיפרו לה שהיא לא ישראלי, ולכן לא יכלה לקבל מספר פלפון מהם. הם שאלו אותה שלמה לא לעשות עלייה? בסוף היא כעסה כל כך. גם היא לא יהודיה. אז למה לעשות עלייה רק בגלל שהיא רוצה פלפון חדש ומספר פלפון חדש… זה משוגע…

יוגעת שישראל מדינה קטנה. המון אנשים ישראלים חיים קשה ולא מאושרים. אין המון דברים שמספיק לכולם. אז אנשים מחו"ל צריכים לחכות? חיים בישראל קשים מאוד לאנשים זרים.

לא רוצה להתחתן עם מישהו כדי לגור פה. זה לא זה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה